גיליון הסתיו של סטנפורד לחדשנות חברתית  (Stanford Social Innovation Review), שהוא כתב העת הניהולי המוביל (אם לא היחיד) שמוקדש ליזמות חברתית, מציג מאמר של ג'ודית סמואלסון (Judith Samuelson) בשם 'עסקים גדולים משנים: יזמות פנים ארגונית היא התשובה לעוולות של העסקים'.(Big Business Matters: Social intrapreneurship is the answer for business’s woes)

במאמר מציעה סמואלסון לשנות כיוון בתאגידים הגדולים: במקום לעודד את התאגיד לפעול באופן מוסרי היא קוראת לעודד את המנהלים ואת העובדים לפעול כך ברמה אישית וליזום מתוך הארגון פעולות ותוכניות פילנתרופיות. המאמר הזה מעניין מאד מפני שיתכן והוא מצביע על כיוון אפשרי חדש שהשיח על אחריות חברתית של תאגידים הולך אליו, מה שכמובן משקף שינוי בשיח החברתי בכלל.

בין 'מעלה' למנהלת קשרי הקהילה (תראו  איזה יופי – תרמנו)

בקריאה לעודד את העובדים בתוך הארגון ופחות את המדינות של התאגיד כולו לפעול מוסרית, מסתתר משהו חדש-ישן. בעצם, כבר זמן רב גם המחקר האקדמי משקף את התחושה שיודע כל מי שנוכח בפעילויות ובכנסים של ארגון 'מעלה': יש מתח בין השפה של 'אחריות חברתית' ברמה התאגידית לבין מה שקורה בשטח. כך לדוגמה, בעוד הנציגים של ארגון מעלה מתעקשים (בהשפעת הספרות הניהולית המובילה בעולם) לפנות לשיקולי עלות-תועלת לארגון כולו (לדוגמה דרך ייסוד מדד מעלה הבורסאי), נציגי התאגידים השונים, המנהלים שנוכחים באותם כנסים שמארגנת 'מעלה', ממאנים לאמץ את השפה של אחריות כוללת, ונוטים להצביע על פרויקטים טובים בודדים שעשו, כלומר מקרי תרומה-פילנתרופיה ממוקדים. המנהלים נמנעים מלהציג כיצד (ואם בכלל) התאגיד שבו הם עובדים אכן מחויב להתנהלות מוסרית ואחראית כלפי הקהילה, כלפי העובדים שלו, כלפי משאבי הטבע והסביבה בהם הוא משתמש.

והנה מגיע מאמר שקורא ליישם את מה שכבר קורה בפועל, בשטח. במקום לפנות לשיקולי הרווח-הפסד של התאגיד כולו, נפנה ונעודד את המנהלים בדרגות השונות לפעול להקים יוזמות ממוקדות חברתיות לטובת הקהילה והסביבה, ולפעול מוסרית כמנהלים.

בין תאגידים רעים לאנשים טובים

אז מה כאן החידוש? נדמה שהכותבת לא מודעת למתח שהיא יוצרת, אבל יש כאן בעצם הסכמה עם הביקורת שמשמיעים המבקרים הכי קיצוניים היום נגד התנהלות התאגידים הרב-לאומיים שטוענים: 'הם פשוט לא יכולים להתנהל באופן מוסרי'. אולם בעוד מבקרי התאגידים קוראים או לממשלות להתערב יותר, ואפילו להתערב בפעילות תאגידית מחוץ לטריטוריה של המדינה, בהן הן מקיימים את העוולות עקב העדר חקיקה ופיקוח ממשלתי (לדוגמה קריאה לארה"ב להתערב בזכויות פועלים בסין) הכותבת של המאמר הנוכחי אומרת: בוא ננסה לפנות למצפון של האנשים שעובדים בתוך התאגיד שהוא רע 'מטבעו'. או בלשונה של סמואלסון (ובתרגום שלי):

"תחברו בור ללא תחתית של תאוות בצע בוול-סטריט, עם זיהום נפט ענק ועם עסקים שנדמה שהפכו כבדי שמיעה ביחס להשלכות ארוכות הטווח של המוצרים או ההשקעות שלהם, ותקבלו מרק רעיל של ציניות וכעס כלפי עסקים".

יש כאן חזרה לתפיסה ליברלית קלאסית, כזו שמשתקפת באמירה המפורסמת של מילטון פרידמן שהאחריות החברתית של תאגיד היא למקסם את הרווח הכספי שלו עבור בעלי המניות. משפט שההנחה שלו היא שהמדינה ורשויות הפיקוח שלה הן שצריכות לדאוג שהתאגיד יעשה זאת באופן שלא פוגע בקהילה ובסביבה, ולרתום את המיסים שתגבה ממנו לשירותים חברתיים.

כניסת היזם החברתי לתאגיד

יש חידוש נוסף שחבוי במאמר של סמואלסון ובמאמרים דומים נוספים שהולכים מתרבים לאחרונה. אם בעבר הדיון היה ברמת המדינה – שהוחזקה כאחראית לרווחה ולסביבה, לאחר מכן ברמת הארגונים החברתיים (NGO's) ותאגידים – שהפכו לתקווה של שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21, כעת הדיון הולך יותר לכיוון של רמת הפרט – הסובייקט שאינו מצופה לפעול רק משיקולי רציונליות קרה, אלא משיקולי מוסריות חמה (זה שאין בהכרח סתירה בין השניים פחות חשוב לדיון כאן). הפניה הזו אל הפרט (סמואלסון קוראת לחזק את הוראת האתיקה בבתי-ספר למנהל עסקים) מכניסה את דמות היזם אל תוך המרק הסמיך של הדיון אודות אחריות חברתית של תאגידים. או במילים אחרות מוצגת כאן תפיסה החדשה שקושרת באופן הולך ומתהדק בין דמות היזם העסקי הפנים ארגוני (Intrapreneur) לבין דמות היזם החברתי.