לנחמנים יש אומן, לאוהבי מוזיקה אלטרנטיבית יש את מצפה גבולות. היום (יום חמישי 7 אוקטובר 2010) יפתח 'אינ-די-נגב' – פסטיבל המוזיקה לאמנים עצמאיים שלא חתומים בחברות התקליטים הגדולות ולא מככבים ברשימות ההשמעה של תחנות הרדיו.מה שהתחיל מרעיון של כמה חברים שחזרו מהודו ורצו "לשמוע מוזיקה בכיף, ואולי גם להעביר כובע בסוף הערב לכיסוי העלויות" מסתמן ככינוס החובה השנתי לכל מי שמופיע או מבקר במשולש המועדונים לבונטין7-אוזןבר-בארבי (טוב, לא בדיוק משולש, יש גם את קפה ביאליק, בלום בר ועוד כמה מקומות מעולים בעיר). מעין נדידת חסידות מוזיקלית מתל-אביב אל מצפה גבולות, על גבול מצרים-עזה.
את הפסטיבל מארגנת קבוצה מדרום הארץ, כארוע ללא כוונות רווח. רוב העבודה, אם לא כולה, מתבצעת בהתנדבות על ידי צוות הקמה שמגיע כשבועיים לפני הפסטיבל כדי לבנות את הבמות ולהכשיר את השטח לקראת הגעה של כ-4000 איש (נכון ללפני שנה, וגם השנה כל הכרטיסים אזלו). מצפייה בכמה סרטוני יו-טיוב על הפסטיבל אפשר להתרשם שהמשתתפים, ובמיוחד מי שמתנדב בצוות ההקמה, עוברים חוויה מיוחדת שלא רחוקה כנראה מכל התעלות רוחנית אחרת. חלק מסבירים שזו העובדה שבדרך כלל הם מופיעים לפני כמה עשרות אנשים ופתאום ניתנת להם הזדמנות לחגוג עם עוד אלפים, כמובן שגם הנוף והיציאה מהעיר מכוונים את המשתתפים לחוויה אחרת, שונה מהאופן הרגיל של צריכת מוזיקה. אין בזה משהו חדש, ותוכלו לשמוע השוואות לבורנינג מן ("אבל בלי כל החרטא מסביב") בארצות הברית, או לגלסטנברי באנגליה, ומעל לכל אלה, הפך כבר מביך להגיד: וודסטוק.
סוד הקסם ההתנדבותי
מה שבהתחלה הפתיע אותי הוא הדמיון לרציונל של פסטיבל רוסקילד מדנמרק (עליו כתבתי כמה פוסטים למטה): התארגנות לקמפינג מוזיקלי רב-משתתפים, ששם לו מטרה מרכזית להיות מבוסס על עבודת מתנדבים, כמה שפחות מסחרית, ולאפשר למשתתפים בו (כולל הקהל) ליצור תוך התחשבות בסביבה. בישראל נוסף גם הרעיון של הוצאת ההתרחשות התרבותית אל מחוץ למרכז הארץ. אני חושב שאמנות בכלל, ויצירה בשלב הלא ממוסד שלה במיוחד, הם סוכנים מרכזיים ביצירת שינוי חברתי (במובן הסוציולוגי ובמובן הסוציאלי גם יחד). לא מפתיע לראות כאלו ביטויים חגיגיים של יזמות חברתית צומחים מתוך התסיסה הזו. מפתח נוסף, וחשוב להבנת סוד הקסם של פסטיבלים כאלו, הוא המרכיב ההתנדבותי. התנדבות הולכת יד-ביד רעיונית עם יצירת אמנות לא ממוסדת, וזאת מפני ששתיהן מבטאות את מה שהשוק והמדינה לא מאפשרות בדרך כלל: את העשייה מתוך רצון לא תועלתני, עשית דבר מתוך רצון פשוט – לגעת בזולת באשר הוא, ולא מתוך כוונה למכור לו עוד דקות שיחה לטלפון, או לשכנע אותו לתת למפלגה כזו או אחרת לייצג אותו במוסדות השלטון (ועל מוסדות הרווחה עליהם השלטון מופקד).
פינה חמה בלב האנתרופולוג
אנתרופולוגים שומרים מקום חם בלב לפסטיבלים מהסוג הזה. שבו התארגנות על בסיס גדול של מתנדבים והתכנסות למשך זמן טקסי מוגדר מראש, מאפשרת לנוכחים להרגישי משהו שונה מהיום-יום. לצאת מהזהות הקבועה יחסית שלהם, לצאת מהמבנה המקבע אל עבר הצמיגי והבלתי מתעצב, ומעל לכל, פשוט לחוש תחושת הזדהות גדולה עם בני-אדם באשר הם – לחוות קומיוניטאס (מושג שפיתח ויקטור טרנר). השנה אני הולך לגלות את כל זה מקרוב.
טריילר לסרט 'חיפושיות שחורות' – שמתעדת את הפסטיבל
לסרטון ארוך יותר – שמאפשר להרגיש את רוח הפסטיבל