שביל עיזים אורבני

כמעט כל מדשאה ציבורית מתהדרת בשני שבילים מתחרים: זה שיצוק בבטון או אבני דרך מעוצבות ומקיף את המדשאה בדרך מסתלסלת ועקלקלה, וזה שמופיע זמן קצר אחריו, ובדרך כלל מתוח בקו ישר, צר וחום, וחוצה את המדשאה בדרך הקצרה אל מבנה הציבור הקרוב.העיר בת-ים (השכנה הקטנה והמתעוררת דרומית לתל-אביב-יפו) משקיעה בשנים האחרונות באופן מקורי ורציני בשיפור שירותי החינוך שלה לתושבים. חלק מהמאמצים האלו הולידו לפני כשנה פרויקט מיוחד, במסגרתו מונו תשעה בני-נוער לחקור מרחבים ציבוריים בעיר ולהגיש את המלצותיהם לראש-העיר. בתחילת החודש נחת אצלי מייל מאורית הירש, דוקטורנטית לאנתרופולוגיה בבן-גוריון וחברה מהתואר השני בתל-אביב, ובו הדו"ח המסכם של שנת המחקר של הפרויקט. הדו"ח יוגש היום אחר הצהריים (27 ספטמבר 2010) לראש העיר, במסגרת אירועי הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני ופסטיבל תיאטרון החוצות שנערכים עד מחר בבת-ים.

פדגוגיה ביקורתית ואנתרופולוגיה יישומית (בין 'ללמוד מלאס וגאס' לסירוב ללמוד ממנהטן)

אפשר לקרוא את הדו"ח המסכם כקובץ המלצות מעשיות לעיצוב ושיפור הספורקט, חוף הים או פארק עירוני זה או אחר. הרציונל התכנוני מנסה ליישם את שיטת התכנון של ויליאם ווייט ב-'החיים החברתיים של מרחבים אורבניים', כלומר ליישם בשטח את העיקרון הכללי של 'שיתוף ציבור' והפיכת מקומות ציבוריים גדולים, למקומות קטנים שמאפשרים אינטימיות ותחושה של בית. גם בלי להבין הרבה בתכנון עירוני קל להתרשם בקריאת הדו"ח מהמקוריות, מהרצון לחדש לא רק לשם השינוי עצמו, אלא מתוך הכרות עם הסיפור שיש לכל אתר ואתר לספר, ותוך דו-שיח (גם אם מוגבל לעיתים) עם קהל המשתמשים הנוכחי. אבל הקריאה בדו"ח יכולה להיות, כמו שהיא היתה עבורי, גם סיפור מרתק ומהנה על תהליך חינוכי מבית הפדגוגיה הביקורתית (גם מבלי להצהיר על שייכות כזו באופן מפורש). רוברט סקול לדוגמה, קורא ללמד היסטוריה מתוך שיתוף ודיאלוג עם התלמידים, ולאפשר לסיפורים שונים אודות אותו המקום להיפתח. כך אנחנו רואים איך האתר שהיה פעם פארק שמאפשר משחקי דמיון והרפתקה, הופך לאחר שנים של הזנחה, לאזור הדמדומים של העיר (אזור לימינאלי בין חיים למוות). או מסיפור נוסף, אנחנו לומדים איך פעולה שיכולה להיחשב שיפור תשתיות בקו החוף, הוא עבור קבוצת וותיקים דווקא דחיקה ממקום המפגש הקבוע שלהם למשחק הקלפים. ניסן אלמוג, חבר בצוות ההנחיה, ניסח זאת כך: "פרויקט צוות המחקר מבקש ללמד בין השאר כי בחשיבה על תכנון המרחב הציבורי העתידי שלה, בת י-ם יכולה ללמוד מערים אחרות, אך לא חייבת להפוך לחיקוי עילג שלהן. איכות חיים עירונית ברת קיימא לא תיווצר מניסיונות התחפשות יומרניים למנהטן וממיזמי אמנות ממותגים ברי חלוף."

השדה מדבר (אבל למה כל-כך מעט)

העקרון האנתרופולוגי של "לתת לשדה לדבר", והמקבילה שלו בפדגוגיה הביקורתית של "לתת לתלמיד מקום להשפיע על המורה", מורגש גם בפרטים הקטנים, כמו הזכרת מנחי הפרויקט בקרדיט שווה לנוער, ובבחירה לא לכפות על שניים מהנערים עבודה מחקרית לפי המתודולוגיה האנתרופולוגית, אלא לאפשר להם לקחת את התוכנית לכיוון יותר פרקטי תכנוני (אולי היה אפשר למסגר מחדש את העבודה כשיעור במנהיגות – הובלת תכנון ושיפוץ פארק סקייט עירוני). יש כאן גם שיעור יפה באופן שבו מחקר אנתרופולוגי יכול להיות מיושם (תודות לסיוע של אדריכלים) לטובת רעיונות מעשיים, במקרה הנוכחי לטובת תכנון ערים.

תחושת החמצה אחת מרחפת מעל הפרויקט החינוכי המיוחד הזה, חבל שהיזמים של התוכנית  בחרו לפנות לתשעה תלמידים מכל העיר בלבד, אולי היה אפשר להפוך את אותם תשעה למובילי צוותי מחקר בני 10 תלמידים כל אחד, ואז כבר היה כאן פוטנציאל לשינוי חינוכי משמעותי יותר, ולהשפעה מעבר לפרויקט תכנון עירוני לכיוון שינוי האופן שבו נוער עירוני חווה, מביט ומשתמש בסביבה בה הוא חי.

קישורים: 1. לאתר צוות המחקר להערכת המרחב האורבני בבת-ים. 2. לאתר הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני 3. לעמוד הפייסבוק של חוקרי מרחב הסקייט פארק בבת-ים.  4.להורדת הדו"ח המלא.

* ותודה לד"ר מירב אהרון על הביטוי (מאמר אחרון בדו"ח).