אולי עוד לא מרגישים את זה באוויר, אבל הקיץ כבר כמעט לפני סיום. אחרי חודש מילואים וחצי חודש טיול וסמינר בדנמרק, אני מתפנה לרשום חלק מהחוויות שעברתי בקיץ הזה.

סמינר קיץ על יזמות חברתית: שלושה מושגים – ארבעים דוקטורנטים

בתחילת יולי השתתפתי בסמינר דוקטורנטים בינלאומי, בעיירה קטנה ליד קופנהגן. בסמינר השתתפו יותר מ-40 דוקטורנטים מכ-25 מדינות. היה נחמד לשמוע שגם בלונדון או בריסל, האתגרים של תלמיד מחקר דומים פחות או-יותר לאלו שלנו, כאן בארץ. נושא המחקר של התלמידים שהציגו נגעו ליזמות, כלכלה או סולידריות חברתית. שלושת המושגים האלה חופפים באופן כללי בלבד, אולי המכנה המשותף הוא העיסוק בכניסה של רעיונות מהעולם העסקי לתוך עשייה חברתית. או כפי שהמארגנים הציגו זאת: שלושת העמודים של ה-S.E.

את הסמינר ליוותה תחושה כללית שהמחקר האקדמי על עשייה חברתית נחשף ומתקרב בשנים האחרונות לתחום המחקר הוותיק בנושא קואופרטיבים וצורות כלכלה חלופיות לכלכלה הקפיטליסטית (נושא מפותח באמריקה הלטינית, ספרד, צרפת וגם קצת בחקר הקיבוצים בישראל). אם בעבר שלט המושג 'מגזר שלישי' כדימוי המתאים לזירה שבה מתקיימת עשייה חברתית, נדמה שהמגמה היום היא להשתמש במושג 'יזמות חברתית' כתחליף לאותה הבחנה שמפרידה בין המגזרים [מגזר ראשון (שירותי מדינה) שני (העסקים) ושלישי (עמותות)].נקודה מעניינת נוספת היא הרגשה שהאקדמיה מתוסכלת מכך שהיא נגררת אחרי הפעילות בשטח ולא מכתיבה את המושגים והרעיונות או מציעה אותם ליזמים החברתיים, אחד החוקרים הגדיר זאת כך: "אנחנו סובלים מתסמונת אשוקה", כלומר נגררים אחרי הקרנות הגדולות (שאשוקה היא אחת מהן) ואחרי השיח מהשדה, ואולי אפילו שוקעים בדיון נטול תיאורטיזציה.

דנמרק – מדינת רווחה חזקה וחדשנות

נהוג להניח שבמדינות שבהן שירותי הרווחה שמספקת המדינה הם מועטים, אז מתקיים תמריץ לכוחות אחרים מהמדינה ליזום אספקה של שירותים חברתיים. ההנחה הזו קשורה גם לאחת הביקורות הקלאסיות נגד מדינת הרווחה – שהיא מעודדת קיפאון ומונעת חדשנות ושינוי בשירותים החברתיים. הדימוי של ברית המועצות כענק מתפורר ערב הפרסטרוייקה הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר שמספקים המבקרים לבעיות שקיפאון כזה עלול לגרום.

נדמה שהדנים, למרות מדינת הרווחה החזקה שלהם, מטפחים תרבות יזמות חברתית חזקה לא פחות ממדינות יותר קשוחות במדיניות הרווחה שלהן. כך, כשהגעתי לשכור אופניים בקופנהגן, גיליתי במקרה שסוכנות ההשכרה היא לא עסק מסחרי רגיל, אלא יזמות חברתית. בסוכנות, שקרוייה בייסיקהיל – שזו המילה הסוואהילית ל-אופניים, לא קונים אופניים לסוכנות ההשכרה, אלא מקבלים אותם כתרומה מתושבים שקנו זוג חדש, או ממחסני המשטרה (אופניים גנובים שלא נמצאו בעליהם). הסוכנות מתנהלת כעסק מסחרי לכל דבר והרווחים משמשים למימון עלויות שליחת האופניים לאפריקה. שם האופניים נמכרים במחיר נמוך לכפריים שזקוקים להם לצורך התניידות למקורות מים, למרפאה או לבית-הספר שמפוזרים זה מזה על פני מחקר של כמה קילומטרים טובים. היזמים גם עובדים על הקמת מוסכים מקומיים לטיפול באופניים ובעתיד אפילו הקמת בתי-מלאכה לבניית אופניים, כך שתרבות הרכיבה המקומית תתפתח גם מעבר לאלו שנתרמים מהמערב.

הדוגמה השניה בה נתקלתי גם כן במקרה, היא של בית-קפה אופנתי בלב קופנהגן שמופעל על ידי מתנדבים כדי שהרווחים שלו יתרמו לפרויקטים באפריקה.

מעבר לדוגמאות האלה, שצמחו בשנים האחרונות בלבד, גם בעיירה רוסקילד, שבה התארחתי לסמינר, קיימת יזמות חברתית כבר משנת 1971, של ארגון פסטיבל רוק מהגדולים באירופה. הפסטיבל הוא הגירסה הדנית לוודסטוק, עם עיר אוהלים של כ-100 אלף איש, שממוקמת בפעתי העיירה שבימים כתיקונם מונה כ-50 אלף תושבים בלבד. באחד הערבים התארחנו על ידי המארגנים, ובזמן שבבמה המרכזית הופיעו אליס אין צ'יין (כן, הסולן הראשון שלהם נפטר, אבל כמו כל להקת רוק בועטת, זה לא הפריע להם להוציא דיסק חדש) התרחשו אירועים בסגנון 'נע לגעת' בישראל עם במת רוק אילמת – להמחשת האופן שבו חווים את הפסטיבל חירשים, או מתחם יצירת חשמל דרך נדנדות – לקידום המודעות לחיסכון באנרגיה ולשימוש באנרגיה ממקורות מתחדשים.